החלטה בתיק רע"פ 4935/12

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים הלמן, אטרש וקולה) מיום 12.6.12 בתיק ע"פ 15655-03-12, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת (השופט פורת) מיום 29.2.12 בת"פ 37417-03-11. הבקשה מציבה לפתחנו שאלה, באשר לאפשרות החוקית להורות על הפעלה של שני מאסרים מותנים, אשר ניתנו כחלק מגזר דין אחד, במסגרת שני גזרי דין נפרדים בעקבות עבירות נוספות.

רקע והליכים

ב.              ביום 20.3.08 נגזר דינו של המבקש בבית משפט השלום בעכו (השופט, כתארו אז, אלטר) לאחר שהורשע על סמך הודאתו בעבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית (להלן ההליך הראשון). בין היתר הושתו עליו 17 חודשי מאסר - מהם שניים על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי הוא ש"לא יעבור בתקופה זו כל עבירה מסוג עוון לפי פקודת הסמים המסוכנים ויורשע עליה" (להלן המאסר הקצר הראשון), ו-12 על-תנאי לתקופה של 3 שנים בתנאי ש"לא יעבור בתקופה זו כל עבירה מסוג פשע לפי פקודת הסמים המסוכנים ויורשע עליה" (להלן המאסר הארוך הראשון).

ג.              ביום 16.4.09 נגזר שוב דינו של המבקש בבית משפט השלום בעכו (השופט אלטר) עקב הרשעה נוספת שלו, על סמך הודאה בביצוע עבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית (להלן ההליך השני). הפעם הושתו עליו 20 חודשי מאסר - מהם שניים על תנאי לתקופה של 3 שנים בתנאי ש"לא יעבור בתקופה זו כל עבירה מסוג עוון לפי פקודת הסמים המסוכנים ויורשע עליה" (להלן המאסר הקצר השני), ו-12 חודש על תנאי מיום שחרורו מהמאסר שהוטל עליו באותו מועד בתנאי ש"לא יעבור בתקופה זו כל עבירה מסוג פשע" (להלן המאסר הארוך השני). נוסף על כך, הורה בית המשפט להפעיל את המאסר הארוך הראשון וכן מאסר מותנה נוסף שהיה תלוי ועומד נגד המבקש בגין הרשעה קודמת שלו (מיום 30.5.07).

ד.              ביום 27.4.10 נגזר דינו של המבקש בבית משפט השלום בתל אביב (השופט - כתארו אז - דורון), עקב הרשעתו לאחר שהודה בביצוע עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית (להלן ההליך השלישי). נוכח חוות דעתה של עובדת הטיפול והשיקום בבית הסוהר, לפיה שיתף המבקש פעולה בתהליך גמילה, הוחלט להקל עמו ולהסתפק בהארכת תקופת התנאי של המאסר הקצר הראשון, כמו גם של מאסר מותנה נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו בגין הרשעתו הקודמת (מיום 30.5.07), וזאת לתקופה של שנתיים מאותו יום.

ה.             ביום 9.11.11, גזר בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר-זיו) את דינו של המבקש, אשר שוב הורשע על סמך הודאתו בהחזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית (להלן ההליך הרביעי) - ונוסף על 3.5 שנות מאסר בפועל שגזר עליו, הפעיל במצטבר אף את המאסר הארוך השני. כן השית בית המשפט על המבקש 18 חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו בתנאי שבתקופה זו "לא יעבור עבירה מסוג פשע ויורשע עליה".   

ההליך הנוכחי: בית משפט השלום

ו.               המבקש שב לסורו, וביום 3.1.12 הורשע בבית משפט השלום בנצרת (השופט פורת) על סמך הודאתו בכתב אישום, מתוקן (עקב הסדר טיעון), בו יוחסה לו עבירה של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית. על-פי כתב האישום, עת שהה בבית הסוהר צלמון, החזיק הנאשם בתחתוניו ביום 10.10.10, בשעה 11:20, בכ-1.0869 גרם של סם מסוכן מסוג הרואין. בהסדר הטיעון הוסכם על שני עונשים חלופיים, תוך תלות בהכרעתו של בית המשפט במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, אשר נסבה על השאלה המשפטית שביסוד הבקשה דנן. בגין ביצוע העבירה נשוא גזר הדין בהליך זה הוסכם כי יושתו על המבקש 5 חודשי מאסר בפועל, בהם ארבעה חודשים בחופף למאסר שריצה המבקש לעת ההיא וחודש אחד במצטבר אליו. השאלה שבה נחלקו הצדדים היתה הפעלת המאסר המותנה.

ז.              אשר לעניין אחרון זה שבמוקד המחלוקת - המשיבה סברה, כי ללא קשר לעונש המוטל על המבקש בגין הרשעתו האחרונה, מחייבת עצם התרחשותה הפעלה של שני המאסרים המותנים - המאסר הקצר הראשון (שביום 27.4.10 זכה כאמור להארכה) והמאסר הקצר השני. לשיטתה, בתקופת התנאי שנקבעה לכל צמד מאסרים מותנים בגזר דין אחד, היה על המבקש לקיים שני תנאים, והפרה של כל אחד מהם גוררת הפעלה של עונש נפרד ושונה, אשר אינה מוציאה מכלל אפשרות כי יופעל גם העונש האחר, אם יופר באותה תקופה אף התנאי השני. הוסכם בהקשר זה, כי אם תתקבל עמדת המשיבה ויופעלו המאסרים, ירצה המבקש את מחציתם בחופף ליתר, ומחציתם תצטבר בנוסף - הוה אומר, בסך הכל יושתו על המבקש 9 חודשי מאסר בפועל, שמהם ירצה 6 חודשים בחופף למאסר הנוכחי. בא כוחו של המבקש השליך יהבו על סעיף 45(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן החוק), וטען כי הפעלה של המאסרים הקצרים לעת הזאת, כאשר המאסרים הארוכים כבר רוצו, תביא לכך שצמד מאסרים מותנים אשר הושתו באותו גזר דין ירוצו למעשה במצטבר; וזאת מבלי שהיתה לכך קביעה מפורשת, ועל כן עומד הדבר בסתירה להוראת הסעיף כי עונשים שהוטלו באותו גזר דין ישא הנאשם בחופף.

ח.             השופט פורת, בבית משפט השלום, בחן את הוראותיו הרלבנטיות של סעיף 52 לחוק, וקבע כי אין מחלוקת באשר לסמכות להטיל באותו גזר דין שני מאסרים מותנים לתקופות שונות. אחר זאת בחן השופט את מגבלותיה של סמכות זו, ולאחר שסקר שורה של אמרות שיפוטיות מבין כתליו של בית משפט זה, הגיע למסקנה, כי אין סך כל המאסרים הללו יכול לחרוג מתקופת המאסר המרבית הקבועה לאותה עבירה. עוד נסמך השופט על סעיף 58 לחוק, ועל האמור בעניין ע"פ 4517/04 מסרואה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119 (2005) (להלן עניין מסרואה), וקבע, כי הואיל ועסקינן במאסרים מותנים, אין יכולה לעמוד בעניינם טענתו של הסניגור, לפיה יש להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 45(א) הנזכר.

ט.             עוד עמד בית משפט השלום על כך, שבגרעינו של מנגנון המאסר המותנה גלומה התכלית של הרתעת הנאשם, והסיק כי זו תוגשם באופן רצוי, אם כל תנאי שנתמלא משחזר הנאשם לסורו ביחס לעבירת המקור שבבסיס אותו תנאי, וביצע את העבירה המפעילה אותו (להלן העבירה הנוספת) - יגרור אחריו ריצוי של העונש המותנה, ללא תלות במילוים של תנאים אחרים הרובצים לפתחו של הנאשם. ודוק: בית המשפט החריג מכלל זה מקרים בהם מספר מאסרים מותנים מופעלים בגין מסכת עובדתית זהה, שם יש להפעילם בחופף. נוכח האמור מצא השופט כי יש להפעיל את שני המאסרים המותנים הקצרים, והשית את יתרת העונש בהתאם למוסכם בהסדר הטיעון, תוך שמצא לנכון לציין, כי הוסכם על עונש נמוך מכפי שראוי היה להטיל במקרה הנוכחי, נוכח החומרה של החדרת סמים לתוך כתלי בית הכלא. על ההחלטה להפעיל את שני המאסרים המותנים הקצרים, השיג המבקש לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי

י.                במישור העקרוני חזר בא כוחו של המבקש על טענתו, כי משלא באה קביעה מפורשת, לא בהליך הראשון ולא בשני, אין הדין מאפשר להטיל את המאסרים המותנים הנוספים, הואיל והמבקש ריצה את תקופת המאסר הארוכה מבין אלה שהוטלו. עוד טען, כי פרשנותו של בית משפט השלום נוגדת את הגיונו של פיצול העונשים במסגרת מנגנון המאסר המותנה, אשר נועד לטענתו להיטיב עם הנאשם בכך שתקופת המאסר תתאם לחומרת העבירה; זאת באשר הפעלה מצטברת של המאסרים המותנים מחמירה עם הנאשם, שהיה יכול לרצותם בחופף. יתרה מכך, נטען כי מדובר בשאלה פרשנית, ומשכך מתחייב מעקרונות הדין הפלילי, כי תתקבל זו המיטיבה עם הנאשם. לבסוף גרס הסניגור, כי אכיפה שויונית של הדין מחייבת, כי משלא עירערה המדינה על טענות דומות בהליכים קודמים, תהא מושתקת מהעלאתן בהליך זה, וכן כי לא ראוי שיופעלו המאסרים המותנים הקצרים כעת, שעה שניתן היה לעתור להפעילם בעת ובעונה אחת עם המאסרים המותנים הארוכים.

יא.            המשיבה הבחינה מנגד בין המטרה להרתיע מפני התנהגות אחת המשלבת מספר עבירות, שאז אין מן הדין לפצל את ריצוי העונש בגין כל אחד מן התנאים - לבין הרצון למנוע הישנות ההתנהגות העבריינית בהזדמנויות שונות, כבענייננו.

יב.            בית המשפט המחוזי פסק, כי אין מתעוררת בנסיבות העניין שאלה באשר ליחס - חופף או מצטבר - בין העונשים הארוכים שכבר רוצו, לבין העונשים הקצרים שעודם תלויים. לשיטתו, מתעוררת השאלה אך ורק בנוגע ליחס שבין שני המאסרים הקצרים לבין עצמם, הואיל וסעיף 45 הנזכר מתייחס לחפיפה או צבירה של מאסרים בפועל - קרי, מאסרים על-תנאי נכנסים לגדרו רק בעת הפעלתם, ולא מאז הוטלו על הנאשם לראשונה. מסקנה זו נתמכה בגדירת מיקומו של הסעיף בחוק, בסימן ב' העוסק בעונש מאסר (בפועל). עוד הוטעם, כי הדיון בעניין מסרואה "מלמד, כי הפעלת עונש מאסר מותנה שהוטל בגין עבירה אחת איננו מאיין את עונש המאסר המותנה שהוטל באותו גזר דין בגין עבירה אחרת" (פסקה 31 לפסק הדין). חיזוק למסקנה מצא בית המשפט המחוזי בפסק הדין בע"פ 7043/05 פלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.5.07) (להלן עניין פלד), בו נקבע, כי המאסר המותנה נכלל כחלק מעונש המאסר כולו, ומשכך במצטבר עם המאסר המוטל בפועל, אין הם יכולים לחרוג ממירב העונש הקבוע בצידה של העבירה החמורה ביותר בגזר הדין (שם, בפסקה א(1)). נדחו יתר טענותיו של המבקש.

הבקשה

יג.             כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, שהיא מפורטת ומקצועית, ולא הותירה אבן לא הפוכה. הסניגור שב וטען, בין היתר, כי אין להפעיל מאסרים מותנים במצטבר, שעה שניתנו במסגרת אותו גזר דין ובהעדר קביעה מפורשת לכך, וכי יישום כזה של ענישה נוקט בפרשנות מחמירה של הדין, העומדת בניגוד לעקרונות הפרשנות של הדין הפלילי, כמו גם בניגוד לתכליתו של מנגנון המאסר המותנה ופיצול המאסרים במסגרתו. בהיסמכו על פסק הדין בעניין מסרואה, גורס בא כוחו של המבקש, כי שתי הערכאות הנמוכות שגו בפירוש הדין לעניין השאלה שעל הפרק. שגה לטענתו בית משפט השלום, בפנותו לחפש מענה בסעיף 58 לחוק, שכן עניינו של זה ביחס שבין מאסר המוטל בגין ה"עבירה הנוספת" גופה לבין המאסר המותנה המופעל בעקבותיה, ולא כבענייננו בשני מאסרים מותנים אשר הוטלו באותה עת; ושגה אף בית המשפט המחוזי, משייחס את הצורך בקביעה מפורשת לפי סעיף 45 לחוק, למותב המפעיל את המאסר המותנה, במקום - כנדרש לפי הטענה - למותב המטיל אותו מאסר מתחילה. הסניגור הפנה להליכים אחרים שהתייחסו לשאלה שבנדון ופירשו כעמדתו של המערער, ומשכך ראוי לשיטתו, כי בית המשפט יקבל את הבקשה ויתן דעתו לשאלה העקרונית עליה היא נסבה.

יד.            עוד טען בא כוחו המלומד של המבקש, כי משתי סיבות צריך היה להפעיל את המאסרים המותנים בהליכים קודמים. ראשית, מאחר שהמערער הורשע כבר במהלכם בין היתר גם בהחזקת סם לצריכה עצמית, שהיא עבירה מסוג עוון לפי פקודת הסמים המסוכנים; ושנית, בהיסמכו על קביעתו של בית משפט זה בע"פ 7176/04 תלמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.06) (להלן עניין תלמי) טען, כי אותן עבירות של החזקת סם שלא לשימוש עצמי שבגינן הופעלו המאסרים הארוכים, ממילא הכילו אף את התנאים של המאסרים הקצרים, והתחייב מכך כי המדינה תעתור להפעלתם בהתקיים התנאים. הפעלת המאסרים הקצרים כעת, נוכח שגיאה שאירעה באי-הפעלתם בעבר, מקימה לשיטתו עילה של "הגנה מן הצדק", אשר "יוצרת מעין 'מניעות' למדינה מלעתור להפעלת המאסר בהליך דנן" (פסקה 50 לבקשה).

התגובה